כולם שואלים אותי איך אני מרגישה ..

בסה”כ יש לי תופעות לוואי מעטות אך מציקות. יש לי צרבת שלא עוזבת אותי (נשמע אולי מתפנק אבל זה ממש מציק) יש לי עייפות שלא הרגשתי אפילו בזמן קפיצות גדילה של הבן שלי כשהייתי קמה כל עשרים דקות בלילה להניק וממשיכה ככה גם את היום.. זו עייפות ששנת צהריים טובה ואו שנת לילה לא מעבירה… בנוסף יש לי תופעות בטן .. שלשולים וכאבי בטן שבאים והולכים..כל אלו שייכים בעיקר לכימוטרפיה.

בנוסף אני לוקחת אנטיביוטיקה יום יום למניעה כי בחורף נורמלי אני חוטפת 4-5 פעמים סטרפטקוקוס אז גם היא לא בדיוק מוסיפה לגוף ולא ממש מגינה על הפלואורה בבטן אז אני לוקחת פרוביוטיקה אבל היא לא ממש עוזרת… בקיצור עוד תיק קטן שאני סוחבת איתי..

בסופי שבוע אני לפעמים מרגישה כאבי גוף כאלו כמו כאבי שרירים ועצמות.. ממש כמו לפני שחוטפים שפעת..וזהו…

חוץ מכל אלו אני מרגישה טוב בדר”כ ומי שנתקל בי ברחוב לא יכול לדעת שאני עוברת טיפולים כימוטרפיים או שאני חולה..

התופעה היחידה שהוציאה אותי משלוותי היתה שבוע אחרי ששמתי את הפיאה… התחיל לגרד לי מתחת לפיאה.. גירוד כואב כמו של עקיצה פצועה, גירוד שגורם לך לגרד כמו בן אדם משוגע.. גירודים קצרים כאלו שאתה מאמץ את הפנים כדי לדייק… התחלתי להרגיש שאני מתחרפת..

כמובן שדיברתי ובדקתי עם החברה שהסבירו שפשוט מתחת לפיאה השיער נושר ומציק וכדאי לי לבוא אליהם להוריד אותה ולהדביק שוב (ולשלם שוב כמובן..:)) טוב- זה לא עזר… גם שיחה עם המחלקה הביאה אותי לאותה נקודה.. זה נורמלי.. זה תופעה ידועה..זה עובר אחרי שבועיים שלושה כשכל השיער נופל.. יש כאלו שאפילו מפתחים חום.. תתגברי או שתבואי למחלקה לרופא.. (נו.. ומה??…הרי הפיאה מודבקת הוא לא יכול להסתכל אפילו).. טוב נו… אני אתגבר!

הזמן הקשה ביותר היה בלילה.. מהר מאוד גיליתי שקור עושה לי טוב אז התחלתי לישון עם שקיות סנפרוסט על הראש (כן זה אמיתי מה שאני אומרת..) סנפרוסט אפונה היה הכי נעים.. אחריו אדממה ופול… במהלך היום הייתי משתדלת להיות במזגן ולנשום נשימות עמוקות ומרגיעות…

אחרי שבועיים של סיוט..יום ראשון נשברתי והלכתי אל “כל השיער” שוב.. הייתי חייבת להבין מה יש לי מתחת..לא יכול להיות שזה נורמלי.. הם הורידו לי אותה ובאמת זה לא היה נורמלי.. פריחה אדומה וצפופה עם נקודות לבנות איתרה את קרקפתי…ואיתה הגיעה ההודעה חד משמעית והגיונית שלא ניתן להדביק את הפיאה באופן קבוע אלה לשנות את השיטה להדבקה עצמית (זאת אומרת ששמים בפיאה מדבקות חד פעמיות דו צדדיות ואני יכולה לשים אותה ולהסיר אותה לבד..)

איך לא חשבתי על זה קודם?? חשבתי דווקא… אבל הרעיון שלא צריך להתעסק איתה והעובדה שאני לא צריכה לראות את עצמי עם קרחת וכמובן לא סובבי התאימה לי..היא לא מתאימה לכל אחד אבל לי זה התאים.. לפחות עד לרגע שגיליתי שאין לי ברירה…

אז שם היא כבר שמה לי נוזל כזה שמייבש וזה הרגיע אותי באופן די מיידי…הסבירה לי איך מדביקים אותה ואיך חופפים אותה כשהיא לא על הראש בעצם וכמובן איך מדביקים ומסירים אותה וזהו.. חזרתי חזרה לעבודה…כבר בדלת למקום חזר לי הגירוד אבל לא היתה לי ברירה יצאתי באמצע היום עם אלף משימות דחופות וברחתי ל”כל השיער” אז הייתי חייבת לחזור..

טלפון אחד מיואש ומתחנן לאיש שלי וסידרתי לי כמה שעות של “ניקוי ראש” אחרי העבודה..הוא יקח את הדרדק שלנו לקניון ואני אוכל לחזור הביתה להוריד את הפיאה ולהרגיע קצת את העור הדואב..

סגרתי עניינים בעבודה ורצתי הביתה.. נכנסתי למקלחת הורדתי את הראש למטה כפי שהסבירו לי ניתקתי את המדבקות והרמתי את הראש חזרה… דמותי הקרחת התגלתה מולי במלא הדרה.. ככה בחדר המקלחת שלי… הדלקתי את האור והסתכלתי מקרוב.. בוחנת את העור.. את הזיפים המעטים שעוד נותרו…מי זאת שמסתכלת עלי.???… אה.. זו אני.. מוזר.. יש לי רק פנים…העניים פתאום ענקיות.. אני ניראת כמו בת 16..אבל בת 16 חולה…זה לא נראה טוב אבל גם לא רע…אני לאט לאט מתרגלת למראה… מדי פעם מנענעת את הראש מצד לצד כלא מאמינה… כן.. זו אני.. מתקשה עכשיו להוריד את העניים מהמראה.

אחרי דקות ארוכות אני מחליטה שכשהשיער יגדל שוב ויצמחו לי קוצים יהיה לי דווקא מאוד יפה קצוץ.

ההקלה הגדולה מהסרת הכובע צמר שישב לי על העור הכואב היתה משחררת ונעימה נכנסתי להתקלח והתענגתי עם המים שזרמו לי על הראש.. תענוג.. פתאום זה היה נראה לי טיפשי שהתעקשתי להדביק את הפיאה באופן קבוע.. אבל כנראה שהייתי צריכה לעבור תהליך מסויים עם עצמי..

שעתיים הייתי לבד בבית נהנית מהקרקפת החשופה עד שהאיש שלי והבן שלי חזרו.. הדבקתי אותה חזרה בקלות וקיבלתי אותם מחוייכת.

אכלנו ארוחת ערב עשינו מקלחת ובפרץ של פירגון שכנעתי את האיש שלי ללכת לחדר כושר..(למעשה כל מה שעניין אותי היה להוציא אותו מהבית להשכיב את הילד ולהוריד את הפיאה שוב…רררר מגרד) הוא השתכנע בקלות.. השכבתי את הילד והורדתי אותה שוב…

התיישבתי בסלון.. והחושך בחוץ הזכיר לי שאוטוטו לילה… ומה עושים??. אני חושפת מול בעלי את הראש (עם מטפחת כמובן) או ישנה עם הפיאה?… מה הוא יחשוב?.. איך הוא ירגיש?.. איך הוא יסתכל אלי..?.ומה יקרה אם באמצע הלילה המטפחת תיפול?… אני מכירה אותו ויודעת כמה אסטטיקה חשובה לו… אבל גם יודעת כמה הוא אוהב ומקבל אותי…

שיחה עם החברה שלי לסרטן מסדרת לי את הראש…אני פשוט אשאל אותו…ואנסה להבין איך הוא מרגיש עם זה (גאוני לא…???!) חיכיתי לו בקוצר רוח ורצתי לשים את הפיאה כשהוא הגיע.. מיד שאלתי אותו איך הוא ירגיש אם אני אוריד את הפיאה.. הוא לא הבין מה העניין..(או לפחות הסווה בצורה מעולה את הבטן המתהפכת)..

“תורידי נראה…אין מצב שאני נותן לך לישון עם הפיאה את חייבת לאוורר את הראש.. זה לא בריא.. נו תורידי נו..” הלכתי להוריד… שמתי בנדנה (שלו) כחולה על הראש… התעקבתי לוודא שהכל מסודר ויצאתי לחדר שינה.. מוודא שהאור לא חזק מידי וקראתי לו… הוא הגיע והתחיל לצרוח כמו מפגר “אה.. אה.. הצילו…” כמו שהוא נוהג לעשות בבדיחות הדעת כשאני חוזרת מהמספרה או כשאני מראה לו שמלה חדשה… והקרח נשבר.. “זה בכלל לא כזה נורא..” הוא אמר ומיד ניגש חזרה ללפ טופ…(משהו ממש דחוף בעבודה או שהוא היה צריך לאכל את המראה החדש של אישתו..)

ישנתי שינה טרופה… פחדתי שהמטפחת תיפול או תזוז או שהבן שלי יקום וישאל שאלות שאני עוד לא יודעת לענות עליהם….

בשש בבוקר לפני שהילד קם, קמתי ושמתי את הפיאה… אני לא יודעת אם אני יצליח לעבור את המחסום הזה ואם בכלל זה כדאי או שווה..בנתיים חוץ מבעלי אני לא מוכנה שאף אחד יראה אותי…

הבנתי שהבעיה שלי נובעת בעיקר מהעובדה שאני מרגישה טוב.. אני לא מרגישה חולה ויש משהו במראה הזה של ראש ללא שיער שנורא מתקשר למחלה.. ולא מתאים לי שיראו אותי ככה…

אני אסביר- אני חושבת שאם הייתי יושבת מול חברה לשיחה והיינו מפטפטות נגיד על המצב הכלכלי החדש שנוצר בישראל בעקבות המיתון (או במילים אחרות על המבצעים החדשים בקסטרו) הייתי בטוח יושבת מולה מרוכזת משתתפת בשיחה וחושבת רק על מה שהיא אומרת… אבל אם היא היתה יושבת מולי קירחת עם מטפחת ראש היתה בורחת לי כל עשרים שניות המחשבה ל “יו… היא חולה..מסכנה..”
או במילים אחרות- קשה לי המחשבה שיסתכלו עלי כמסכנה.. כחולה..כי אני לא מרגישה ככה ואולי גם כסוג של התכחשות…

בכל מקרה בנתיים אני עוד מסתתרת קצת… בנתיים!