לקח לי הרבה זמן לעבד בלב ובראש את החוויה של יום ראשון.. ובכלל אני מרגישה שבסיטואציות קשות או טעונות הנפש כאילו עוזבת לרגע את הגוף המוחשי שלנו כדי שלא נמעד שנעמוד בכוח במה שעומד מולנו ובכדי שנתמודד טוב יותר.. אולי זה רק אצלי אבל תחושת ה”חוויה החוץ גופית” היתה איתי גם בראשון.

רק כמה שעות אחרי פתאום היו לי הבזקים של הכרה.. תמונות כמו בסרט של מה שהיה ורק אז הציפו אותי רגשות… כאב, עצב, אבדן.. ובעיקר, לא לגמרי ברור לי למה, עלבון!

נסעתי עם אחותי אחרי שביליתי בוקר שלם בשירותים (לא זה לא מהלחץ.. טוב אולי רק קצת)…היא באה עם הקיפודי החדש הקטן שלה שכל מבט שלו עושה לי אושר בלב ועם מרק בצנצנת של טסטר סוייס שיהיה לי לצהריים אני באתי עם מעט מאוד שעות שינה, טרמוס תה וחרדה עמוקה.

(אבקש לציין משהו לפני- כל הסיפור ארך שעתיים, אבל בחלקי הזמן שהמתנתי הרגיש לי כאילו עברו דקות ארוכות מאוד.. אל תעשו חישובי זמנים.. כי תגיעו להרבה יותר, בטוח…)

על התהליך הסבירה לי לפרטי פרטים החברה שלי לסרטן שלא מפסיקה לחזק אותי, אבל שם כאילו שכחתי מהכל.. נכנסתי לחדרון פרטי אחרי המתנה של חצי שעה וחיכיתי. מבחוץ שמעתי מישהי מבקשת מרז עיתון לאישה (הבחור המקסים שסגר איתנו את העסקה) אז הוצאתי את הראש מהחדר וביקשתי גם… שיהיה.. היא נשמעת לי כמו מישהי שיודעת למה היא מבקשת.

בחדר היתה מראה, כיסא ספר, כיור לחפיפה ומסך טלוויזיה. תוך מספר דקות היה בחדר גם עיתון לאשה והתחלתי לעלעל… (מבחינתי העברתי דפים בתוכם טקסט כגוש אחד עם תמונת אווירה בצד לא ממש הצלחתי לקרא משהו או להתרכז) לא חשבתי על מה הולך לקרות רק חיכיתי.. מנסה להעביר את הזמן.

אחרי רבע שעה הוא נכנס, וכמו במספרה רגילה הקפיץ לי את השיער קצת ומשך אותו לצדדים כדי לבחון את המבנה והאורך. שלא כמו במספרה רגילה המשיכות העדינות שלו לצדדים השאירו שתי חתיכות מלאות של שיער ביד שלו.. “באת בזמן” הוא אמר ויצא.

ישבתי שם מובכת מהמעמד מנסה לשכנע את עצמי שהוא רואה כמוני עשרות ביום… מסתכלת על הרצפה לראות את הקצוות שהוא משך, נוגעת גם אני ובמשיכה קלה נשארות בידי מאות שערות ארוכות ויפות.

אחרי כמה דקות הוא חזר עם הספר שלו (שאחרי זה הבנתי שהוא זה שמסדר את הפיאה)… מקפיץ לי שוב את השיער ומסביר לו את המבנה והאורך, אחרי מספר שניות הם יצאו שוב ונותרתי בחדר עם הלאישה שוב….

עשר דקות אחרי הוא נכנס, שאל אם אני רוצה שהוא יסתיר את המראה אמרתי שכן… הוא לקח שני סינרים אחד שם על המראה והשני עלי.. אסף לי את השיער לסוג של צמה. לקח את המכונה הדליק אותה והתחיל להעביר אותה על הראש שלי.. בשניות הרגשתי קור בראש ובלב ושניות אחרי הרגשתי שהראש שלי קל.. זה נגמר…זהו… אין לי שיער על הראש.. בלי שוב הסבר או הכנה… הרגשתי כמו סוג של חיה שעברה תספורת ונזכרתי בכלבה שלי שכל פעם כשהיא חזרה מהספר היא ישבה יומיים בצד מבויישת…. זו בדיוק היתה התחושה.

הוא הסביר לי שעדיף שאנעל אחריו את הדלת שלא יכנסו ויצא…

הראש שלי עדיין מביט למטה כפי שהוא השאיר אותי, מושפלת ועצובה… לא הבנתי לאן הוא הלך… מתי הוא יחזור… דמעות מילאו את עיני..

זה אמיתי וזה קורה לי… ואני באמת יושבת מגולחת ראש בחדר כמו חיה פצועה…אני המומה מהמהירות, המומה שזה עבר…קצוות השיער שהוא השאיר לי מסביב לראש כדי ליצור מראה אמיתי מדגדגות אותי והן ממש מעטות ואני מצליחה, באומץ רב, להרים יד ולעשות את הדרך עד הפדחת שלי כדי להרגיש זיפים קצרים מעטרים אותה.. איזה הזוי…

אני מחכה עוד עשר דקות והוא חוזר…מראה לי פיאה שטנית… “מה? רציתי שטני?…. אה.. את לא מיכל לוין.. טוב שניה..” והוא חוזר אחרי עוד רבע שעה וחופף לי את הראש וזה מרגיש מוזר כי הוא ממש חופף לי את הראש.. והוא שם עלי את המגבת ושוב מבקש שאנעל את הדלת אחרי ושוב הוא יוצא.. ואני יושבת עם המגבת על הראש מתאמצת שלא לזוז יותר מידי כדי שהיא לא תיפול ומסתכלת סביב ורואה את השיער שלי על הרצפה.. ואני מנסה לעלעל שוב בלאשה וזה לא מעביר לי את הזמן..

ועוד דקה ועוד אחת ואני מחליטה לחייג אליו… הוא עונה ומסביר שהוא ממש עכשיו מסדר לי את הפיאה וכבר בא..(טוב לפחות תסביר לי…אני לא אמורה לדעת שתעלם לעשרים דקות ככה)…

והוא נכנס אחרי עוד כמה דקות עם הפיאה ביד ורואה שאני קצת דומעת ושואל “קשה לך ממי?” בטון של ספר… ואני ממלמת משהו והוא בא מאחורי ומסביר (בפעם הראשונה) שהוא שם את הפיאה עכשיו וזה יהיה קצת קריר בהתחלה אבל התחושה עוברת מהר.. והוא מניח אותה על הראש וזה באמת קריר אבל לא כבד כמו שדימיינתי… והוא מבקש שאני אוריד את הראש למטה והוא מוריד את הכיסוי מהמראה ומבקשת שהרים את הראש למעלה..

ואני עושה תנועה מהירה למעלה והשיער הלא שלי מגיב בדיוק כמו האמיתי שהיה לי ונזרק לאחור ואני מביטה במראה וכאילו כל מה שהיה בשעתיים האחרונות לא היה.. זה נראה בדיוק כמו השיער שלי… אותו אורך אותו מבנה… בגלל שלא גוזרים את השיער שקרוב לפנים אז נוצרת אשליה שזה ממש השיער האמיתי… אני נושמת לרווחה.. מחייכת.. מאושרת.. זה נראה ממש טוב!

אני ישר מסמסת לאחותי שתכנס והוא אוסף לי את השיער בקליפס למעלה ופשוט לא רואים כלום…אני מרוצה.

עשיתי את זה…

ואחותי נכנסת ויש לה מבט בעניים שאומר “מה קראת לי… לא עשית עדיין כלום??”…. והיא המומה ומרוצה ומפרגנת..

ואני אפילו לא מחכה שהוא יעשה לי פוני.. אני יוצאת עם השיער החדש שלי.. וזה מוזר אבל זה מרגיש טוב.. ואני משלמת ואנחנו יוצאות לרחוב ואני מאושרת שסיימתי עם זה.

משם המשכנו למסעדה להתפנק קצת.. אני לא הפסקתי לגעת בו ולסדר ולשאול איך זה נראה ככה וככה..

גם בבית כולם התלהבו.

ההרגשה היא כמו כובע צמר על הראש.. זה לא הכי נוח וגם קצת חם אבל אני יודעת שאוכל להתרגל לזה ואפילו לשכוח שזה שם…בימים שאחרי עוד התעסקתי איתו כל הזמן אבל לאט לאט נתרגלים.

את החג עשינו בערד.. כולם בירכו וכל ברכה מקבלת משמעות נוספת ועמוקה וזה כבר לא שנה טובה סתם אלה שנה טובה באמת כי אנחנו זקוקים לזה…ולא שיהיה לנו טוב וקל אלה שיהיה לנו טוב וקל כי זה לא ממש הולך להיות קל..

אבל בגדול מבין כל הברכות הכי הרגיש חזק הביחד שלנו שאין ברכה גדולה מזו.. התחושה שכמו מכונה משומנת כל אחד מאיתנו דואג למשהו הזה שהוא הכי טוב בו… כמו בחג זו גם התחושה שלי שכל אחת מהמשפחה שלנו דואג ועוזר לי בדרכו היחודית.

לא היתה לי סבלנות לעשות טלפונים של שנה טובה החג אז אני מנצלת את הבמה הזו לאחל לכם משפחה, חברים ובכלל שתהיה לנו שנה טובה וקלה.. שתעבור מהר בשבילי ומהר בשבילכם, שתהיה כמו זיכרון חולף על מול זיכרונות טובים ויפים יותר ושנשכיל ללמוד ולפרוח ממנה.

שניקח דברים בפרופורציות, שלא נתעצבן ונריב השנה.. שתהיה שנה עם אנרגיות חיוביות ומחשבות חיוביות.. שנה של עשייה והתפתחות אבל גם של הסתכלות פנימה ותבונה…

שיהיה לנו חלק ולא רק בפדחת… שנחגוג שנה הבאה ונוכל אפילו להריץ צחוקים על הכל.. שתהיה לנו שנה טובה…(אני יודעת שכבר אמרתי אבל לא מזיק פעמיים אולי זה יעבוד!!)

שבוע הבא טיפול חמישי.. חמסה חמסה

(אתם מוזמנים להוסיף ברכות משלכם…)