אחרי שבת שבא ברחנו מהמציאות החלטתי לקחת קצת יותר אחריות ולהתחיל לקרא באינטרנט קצת יותר שהרי לא יתכן שאני מלכת השליטה בכל לא תשלוט בבריאות שלה.. במהלך יום העבודה (סילחי לי בוסית יקרה) הסתובבתי באתרים תוך כדי ולמדתי כמה שיכולתי על האופציות השונות… הבעיה היא שגם למדתי דברים נוספים…

אחוזי חזרה.. סוגים.. התמודדות ביום שאחרי.. הבנתי עמוק שכנראה זה מה שיהרוג אותי…אולי לא היום או מחר אבל מתי שהוא.. בתקווה שיהיה מספיק זמן למלא דברים שתכננתי..וניסיתי להבריח את המחשבות הרעות אבל הדמעות עמדו לי בגרון כל היום..ירדו מידי פעם אחת אחת.. אבל בלעתי את הפחד.

הלכתי לסופר עם הילד אחרי היום הזה, כדי לקנות קינואה, כוסמת, מיני זרעים, ירקות אורגנים ועוד (הלכתי לרופא סיני ששינה לי את התזונה. פוסט בקרוב) הייתי עם דמעות בעניים כל הזמן… מנסה להתרכז בכל דבר אפשרי כדי שלא יפרצו להם כמו סכר…

ביציאה מהסופר אחותי התקשרה.. קצת נבהלה מהשיחה שהיתה לנו לפני הסופר שרק ציינתי שהיה לי יום קשה…הסברתי לה שהבנתי דברים היום.. ושאולי רק היום ממש הבנתי את רוע הגזרה… כמה אופטימית שההיה… זה לא צחוק!

נסעתי עם הילד הביתה מקווה שלא ידבר אלי כדי שלא אצטרך לענות והוא ישמע שקולי רועד… דמעות מכסות את הלחי הצוואר..יורדות לחולצה… אני מסיטה מבט רק שלא יבחין שאני בוכה. ביקשתי מהאיש שלי שירד לקחת אותו כי הייתי חייבת לפרוק אבל לא רציתי לבכות ככה לידו…

התפרקתי – ידעתי שזה יגיע, חיכיתי שזה יגיע.. רציתי שזה יגיע אבל לא נתתי לעצמי ממש להתפרק לפני…

אף פעם לא ידעתי שאני יודעת לבכות ככה… בקול רם.. עמוק.. בכי צועק…

בכיתי כאילו מת לי מישהו.. בכיתי על עצמי… על הגוף… על הנשיות…

צעקתי חזק שהצלחתי לשמוע את הד הצעקה שלי מתנגש בחלון וחוזר אלי…צעקתי מהבטן על רוע מזלי…

צרחתי ונתתי אגרוף חזק להגה על העומס הנפשי שהפלתי על המשפחה שלי.. על החברים.. על האיש המקסים שלי…

למה זה הגיע להם..? למה זה הגיע לי??..

מה אלוהים מנסה להעביר לי? מה לא עשיתי בסדר?..

אמרתי לעצמי בראש… תבכי חזק עכשיו…תוציאי…..הרגעתי את עצמי שזה בסדר להתפרק…

הסתכלתי ימינה ושמאלה אני כלואה באוטו כמו בתוך הסיטואציה החדשה שלי…מתייפחת..

לאט לאט נרגעתי.. פתחתי מזגן חזק והרגשתי איך הוא מייבש ממני את הבכי, הרגשתי שאני מתטהרת… לאט לאט חזרה לי הנשימה…

אוקי… התפרקתי.. מותר.. אבל לא עוד!..

מעכשיו מאבק.. מלחמה.. בכי לא יעזור!

אני יושבת באוטו… חיה, נושמת. יש לי בעל מהמם משפחה מדהימה. ילד… יכולתי להידרס, למות בתאונה, יכולתי להיות נכה.

אני חיה.. ואני אנצח את החרא הזה שהחליט להתיישב לי בגוף!.

חוצפן!

אין לי על מה לבכות, יש אנשים במצב קשה יותר, אני חזקה וסביבי חיילים חזקים…ניגבתי דמעות.. נשמתי עמוק.

עליתי הביתה מעודדת יותר, חזקה יותר. יהיה בסדר!

מחר יום חדש ויש לי הרבה בשביל מה לקום!