לא- לא התלבלתם בספירה… הסדרה הראשונה לא הסתיימה אבל נאלצתי להפסיק אותה.

חלק מהתופעות של הכימו שאני מקבלת עכשיו קשור לתרופה שנקראת טקסול, התברכתי וקיבלתי את אחת מתופעות הלוואי הנדירות יחסית שנקראת נוירופתיה. זה התחיל בנימלול קל של קצות האצבעות.. המשיך לקצות הרגליים וביום שבת התחילו לי נימלול בפנים.. מלחיץ משהו..

למי שלא הבין מה זה, נמלול זו התחושה הזו שהרגל נרדמת וזה מרגיש כאילו אתה רוצה להעיר אותה או לקפוץ עליה אבל זה כואבבבב…ואתה קם ומתחיל לקפוץ ודופק עליה חזק עם האגרוף…אבל היא כמו נער מתבגר שבילה עד 3 בבוקר עם חברים לא ממש ממושמעת…ומתעוררת רק מתי שהיא רוצה..

בידיים זה מנומלל כל הזמן.. בגלל זה גם לא כתבתי הרבה אני שומרת את ה”כוחות” של האצבעות לעבודה… זה בעיקר מציק מאוד ומעצבן… ובפנים – טוב זה ממש מפריע… כמו להיות אחרי רופא שניים… כבר נשכתי את עצמי פעמיים ועשיתי לי פצעים בפה אבל אני לא מרגישה אותם אז זה בסדר…

את האונקולוג שלי זה הלחיץ והוא החליט להפסיק מיידית את הטיפולים… הוא דאג לעדכן אותי שזה עובר רק אחרי מספר רב של חודשים אם בכלל… ( אם בכלל… שתי מילים קטנות וכמה ענקיות…)

מה שכל הסיפור הזה אומר זה שהסדרה השניה של הטיפולים שהיתה אמור להתחיל עוד כמעט חודש תתחיל עוד עשרה ימים ואני עוברת לטיפולים בימי ראשון שאני רועדת מפחד מהם..

בבית החולים היא הסבירה לי שזה בערך שבוע לשכב (בגלל שאני מקבלת מנה בראשון ונוספת ברביעי..) היא השאירה לי מרשמים לאיזה מאה תרופות שמקלות על תופעות הלוואי של הכימו, ועוד מאה להקלה על התופעות לוואי של התרופות שמקלות על התופעות של הכימו…

בקיצור מצויידת בעשרות ניירות עליתי למחלקה במעלית ראיתי אמא עם ילדה קירחת בת אולי 8 יושבת על כיסא גלגלים ומחוברת לאינפוזיה ובמקרים אחרים זה היה נותן לי כאפה של פרופורציות ומיד הייתי מתעודדת אבל בסיטואציה הרגשתי עננה של רחמים עצמיים ולא ממש התעודדתי שיש דברים גרועים יותר…

אני אמורה לשמוח עכשיו.. עברתי את השלב הראשון הבדיקות יצאו מצויינות ויש תגובה טובה לכימוטרפיה, אבל איפה שהוא בדרך איבדתי את הסבלנות והכוח לנשימות עמוקות וחשיבה חיובית..

כמה שעות אחרי, כמה מנות מאבא אמא ואחותי ועוד חיבוקים ונשימות מהבן שלי והרגשתי הרבה יותר טוב… מי אמר שאין תרופה לבעסה??…

עוד כמה סיבות לשמוח:

1. סגרנו סופ”ש בערד רגע לפני שהבית של ההורים שלי (הבית בו גדלתי כל חיי) עובר לידיים חדשות…

2. הזמנו סופ”ש רומנטי בצפון….

3. עוד 3 ימים אנחנו חוגגים יום נישואין

4. עוד שלושה שבועות יומולדת שלי..

5. קמתי הבוקר פקחתי עניים, כל האיברים שלי היו במקום והגיבו לפקודותי, הבן שלי נחר בשקט האיש שלי נחר ברעש… קרניים ארוכות של שמח חדרו דרך תרסיי הסלון… אני מאושרת!… באמת.. לא קלישאה ולא כדי להשמע אופטימית..אני פשוט מוצאת את עצמי לאחרונה מעריכה את הדברים הקטנים.. (מעניין למה?…)

עכשיו תרגיל קטן גם לכם- אם אתם קוראים את המילים האלה אז כנראה שאתם רואים ושיש לכם מחשב עם כיסא עליו אתם יכולים לשבת ולקום ממנו.. אתם יכולים לקחת נשימה עמוקה וארוכה… או בקיצור עוד לא דרסה אתכם משאית… החיים שלכם יפים…תהנו מכל רגע ואל תבזבזו את הזמן על כאס או ריב או בחיפוש אחר מה שאין לכם…

חבל באמת שהייתי צריכה לקבל סרטן כדי להעריך את הדברים הקטנים והיפים כל כך אבל אם זה תרומתו אז שיהיה… וזה לא שאני לא מתעצבת או כועסת או רוצה יותר היום… אבל אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מעריכה…. ולא לוקחת כלום כמובן מאליו !

במיוחד לא אתכם!