לפני שלושה שבועות בערך הוכרז מבצע הקש בדלת של האגודה למלחמה בסרטן.. יום אחד דפקו לי בדלת שתי בנות מתוקות “אנחנו ממבצע הקש בדלת של האגודה למלחמה בסרטן…” הן שרו בתיאום מושלם..”הקישו אצלי כבר בדלת” עניתי להן בבדיחות דעת והן הסתכלו אחת על השניה בעיניי עז של בנות 15..”כאילו איך זה יכול להיות כאילו.. זה האיזור שלנו כאילו…רק אנחנו מתרימות ברחוב הזה כאילו..”…

“לא משנה…הנה 50 ש”ח .. שיהיה לכן בהצלחה” הרגשתי כאילו אני תורמת לעצמי… מוזר משהו.

יום ראשון התחלתי את הסבב הראשון של הטיפולים האינטנסיביים יותר… מודה.. פחדתי.. חשבתי לעצמי ששבועיים בלי חומר כימי לגוף לא הספיקו לי.. שאני צריכה עוד נשימה.. עוד קצת להתחזק אבל זה לא מה שהאונקולוג שלי חשב..

יום ראשון הגיע ובמחלקה חיכתה המנה שלי.. לא עוד 2 שקיות נחמדות.. הפעם חיכו לי איזה 7 שקיות (אולי יותר אפילו..) אחת אדומה ומפחידה יותר מכולן…

מתנדבת מהאגודה הרגישה את אנרגיות הלחץ שהיו בחדר ושאלה אם אני רוצה טיפול קוסמטי… הסכמתי למרות שבחיים לא הייתי נותנת למישהי שאני לא מכירה או שמעתי עליה לגעת לי בעור הפנים… הרגשתי שזה אולי ירגיע את הלחץ, אולי ינמיך את קצב הלב ויתן לי לעבור את היום הזה טוב יותר…

אסתי, אחות בלבן שבלעדיה אין לי מושג איך הייתי עושה את זה, מצאה לי ווריד בשניה.. מסבירה ומדקדקת בכל תופעות הלוואי הצפויות..”עדיף פשוט לישון את השבוע הזה… כמה שפחות להרגיש אותו..ועכשיו לא להזיז את היד אפילו קצת אסור שההפירוביצין יצא או יגע במשהו בסביבה חוץ מהווריד”..

אני כותבת חמישה ימים אחרי ועולה בי עדיין בחילה.. לא כזו שהקאה טובה מעבירה, לא כזו שעוברת כשיושבים או עומדים או מתקלחים או אוכלים משהו… כזו שהגוף צועק לך מבפנים ”מה לעזאזל נתת לי??.. מה את חושבת לעצמך?… תוציאי ממני את הרעל הזה דחוף..”

אני קופאת מקור מהחומרים או מהמזגן והאמא שלי, שאין אמא כזו בעולם, תוך שלושים שניות רצה וחוזרת מהקניון עם סריג חדש ומחמם כזה שיתן לי להרגיש כאילו היא עצמה מחבקת אותי כל הזמן..ואני רק מחכה שיגמר כבר…

אחרי השקית האדומה הקוסמטיקאית מסיימת את הטיפול ומחליפים לי לעוד מנה ועוד אחת ואחת אחרונה.. ונוזלים ושוב הרצפטין..

ואז אחותי גם מגיעה עם הבונבון המתוק שלה וכמה מוזר זה לראות תינוק מתוק כזה וטהור כזה בתוך כל החולי שסביב…והיא מביאה איתה כריך בריא וקרקרים ועוגיות ומסתכלת עלי בעניים מבינות ואני יודעת שאם יכלה היתה שמה את הלב שלה בקופסא ונותנת לי ואני מתרגשת ולא אומרת כלום אבל היא יודעת..ואני יודעת..

והנה השטיפה האחרונה ואני מתנתקת… ושמחה שבנתיים אין בחילה (שכחתי לציין את כל הכדורים שלקחתי לפני המנה כדי למנוע אותה) ואנחנו מחליטים ללכת חזרה לקניון כי על הסריג היה מבצע 1+2 ולא ניצלנו אותו וזה אסון אקולוגי לא לנצל מבצע כזה…

אמא ושתי בנות מודדות ופושטות ורק אחותי הגדולה חסרה.. ובסוף יוצאות עם מבצע שהמצאנו בעצמנו 4+2 ואנחנו יוצאים מחנות ומתחילים להסתובב והנה עומד לו המשפט “אני מרגישה טוב דווקא” בקצה הלשון וחולשה מחלחלת לה לכפות הרגליים ועולה לברכיים ואני מתיישבת על הכיסא הראשון שאני רואה ואמא אחרי..ווואו.. בחילה….

אנחנו חוזרים לאוטו ובנס אני לא מקיאה להורים שלי על הדש-בורד הנקי שלהם..

נכנסת הביתה… נוזלת למיטה… כדור אחד מתחת ללשון ואני בארץ לעולם לא…

בחילה קלה מעירה אותי… ואני בקושי מרימה את הרגליים כדי לגשת לשירותים לעשות פיפי וורוד מהתרופות… ואני רואה פעמיים דלת ופעמיים אמא וכלב אחד שהבין שאני מסטולית מידי בשביל להבין משהו וברוב חוצפתו נרדם לו על המיטה שלי.

בערב חברה קופצת לבקר ואין לי מושג אפילו מה דיברנו ולמחרת אני מחליטה לא לקחת את הכדור הזה… טוב אולי רק כדי להרדם… נעים להיות מסטולה אבל זה יותר מידי…

בגדול תופעות הלוואי הן פחות ממה שדימיינתי או חשבתי אבל הן בווודאות משתקות.. רוב הזמן אני שוכבת או יושבת ופעולה כמו מקלחת מצריכה מנוחה של שעה אחריה…

ביום רביעי חזרתי למחלקה לקבל מנה נוספת וזו היתה הפעם הראשונה שנכנסתי לשם בגועל וברצון עז לברוח.. לא רציתי עוד פעם ולא הייתי מוכנה לעוד ואם הייתי ילדה קטנה כבר בטח הייתי בורחת להורים שלי משם, והם היו צריכים להבטיח מתנה ממש שווה מטוויז אר אס כדי להחזיר אותי..

אבל אני בת 33 ואין לאן לברוח..

היום יום חמישי וזה היום הראשון מתחילת השבוע שנכנסתי למחשב ושהייתי מסוגלת לאכול צהריים מלאים כמו שצריך.. אני מקווה להתחזק בשישבת ובעיקר לבלות עם האיש שלי והבן שלי שלא קיבל מספיק אמא בימים האחרונים…

סליחה מכל מי שסיננתי אותו (שזה כולם בגדול) זה היה בעיקר כי לדבר עשה לי בחילה וגם כי אני שונאת את ההרגשה הזו שמרחמים עלי והכי הרבה כי הייתי צריכה קצת שקט…

מחר שישי יום חדש ושבוע חדש אחרי… באנרגיות חיוביות למחר ללא בחילה ומחרתיים ללא סרטן.. טפו טפו שמן זית שום שמיר…

ושניה משהו מהלב:

****תודה רבה אמא שלי יקרה שלא עזבת אותי לרגע אני אוהבת אותך ולא הייתי יכולה לעבור את זה בלעדייך.. את כל הזמן אומרת לי שאני חזקה אבל זו את שיצרת אותי ..אבא-אמא שלי מתה עליכם!!