אז קודם כל אני אציין שאני גנבתי פה את הכותרת מהספר שקראתי בתאילנד ששינה את כל התפיסה שלי על מוות…

בספר פסיכיאטרית חקרה מאות אנשים שעברו חוויה של מוות קליני (מגילאים שונים, דתות וממדינות שונות) וגילתה שאנשים דיווחו על אותם תחושות בחוויות של ההתנתקות מהגוף ברגע המוות ממש, כולם דיווחו על חוויה נעימה, חוויה שהם לא רצו שתפסיק.. כולם הרגישו שהם משתחררים ממה שכבל או הכאיב להם עד לרגע המשחרר, כולם סיפרו שהם פגשו מכרים שלהם ומשפחה שנפטרה.

סיימתי את הספר בתחושה חזקה ואמיתית שאני לא מפחדת מהמוות יותר… אני עדיין מפחדת שהמחלה תחזור.. שאסבול, שאוסיף סבל וכאב למשפחה שלי, לבן שלי… אבל אני אישית כאדם לא מפחדת.

כולם מתים בסוף ונכון שזו קלישאה אבל אני באמת מרגישה ככה. הסוף שלי כבר נקבע כנראה, ולי אין שום דרך אמיתית לשלוט בזה.. אז נכון שאני נכנסת לכושר, שומרת יותר על הגוף והתזונה, משתדלת לשמור על מחשבות חיוביות ועושה באופן עקרוני הרבה, הרבה יותר בשביל עצמי.

אבל שליטה אמיתית במה שיקרה, לצערי, אין לי… ואם אין לי שליטה על זה אז למה להתבזבז על פחד??

ואז נפטרה לי עוד חברה, סיגל ארד, צלמת בחסד עליון, שנסעה איתי לטיול בלונדון והיתה איתי בקבוצת האומנות ושוב עולות המחשבות הטורדניות ושוב מציף פחד משתק וכאב, כאב אמיתי שזה לא פייר. סיגל היתה באמת בן אדם מיוחד וחיובי מאין כמוה… כמה חודשים לפני שנפטרה גילו לבת שלה בת 17 בלבד גם סרטן והיא הלכה איתה לטיפולים והבת היפה שלה נלחמה וממש בסיום הטיפולים המחלה הארורה לקחה לה את האימא שלה… ואם יש אלוהים אז איפה הוא בדיוק נמצא במקומות האלה?? איפה?

וכתבתי על הקיר שלה בפייסבוק משהו שקראתי בספר… כתבתי שאדם כל חייו חי כמו בתוך בית של גולם, כמו מעטפת כזו או במילים אחרות הגוף שלנו.. ואז ברגע המוות הקליפה הזו נסדקת ויוצא משם פרפר מקסים, או במילים אחרות הנשמה שלנו, והפרפר היפייפה שהיה שם בפנים פורס כנפיים ועף לשמיים והוא מאושר ומשוחרר מכימו ומצרות ומכאבים..

כתבתי וניסיתי להתרכז ולהאמין בזה.. וזה היה קשה.. והעדפתי לא ללכת ללויה שוב כדי לשמור על הפרפר שלי שפוי אבל שמעתי שהיה מרגש ויפה מאוד.

__________________________________

בחודשים האחרונים אני ובעלי מבררים לגבי פונדקאות, אני חיה בהרגשה חזקה מאוד (שמגובה במחקרים שקראתי) שלא כדאי לי להכנס להריון בעצמי.. ואני לא מדברת על עכשיו אלה על בכלל.. הסרטן שהיה לי הוא הורמונלי ונשמע ככה קצת ריסקי לתת לעצמי בוסט כזה של הורמונים לגוף..

בתחילת השבוע הייתי בביקורת אצל האונקולוג שלי, אז אחרי שהוא נרגע מהציצי היפה שלי (“צריך לצלם אותו ולהראות לנשים חולות שיתעודדו”…) התיישבתי והתחלנו לדבר על עניין הפונדקאות, הוא גיחך ואמר שלטעמו הריון דווקא יכול לעזור לגוף שלי (כמובן לא עכשיו חייבים לחכות איזה שנתיים) אבל לשאלתי מה היית ממליץ לי לעשות עוד שנתיים הוא ענה בנחרצות- להכנס בעצמך להריון..

אבל כשהקשתי ושאלתי מה היו עונים לי מאה אונקולוגים אם הייתי שואלת את אותה שאלה הוא ענה “חמישים היו עונים לך להכנס להריון בעצמך וחמישים לא..”… עכשיו לכי תבני מדינה!

____________________________

הימים מרגישים לי כמו רכבת הרים רגשית… רגע אחד אושר גדול רגע אחד פחד ובלבול ואני רק רוצה להחליף מתקן, לעלות על מתקן קצת יותר רגוע…

שבוע הבא יש לי יומולדת 35 ולפני שנה חגגתי את היומולדת שלי עם פיאה ובלי גבות עם עניים כבויות ועצב עמוק בעניים.

חגגתי עם זוג חברים טובים בצימר, בדרך עברנו בבית של אח שלה, ששבוע אחרי הציל חיים באסון הכרמל ונפטר חודש אחרי… וכמה עברנו בשנה הזו…

ושבוע שעבר אחיין שלי, מהנדס שהוא כמו אח בשבילי (צעיר ממני ב6 שנים) הודיע שהוא מתחתן ואיזו שמחה במשפחה ויומיים אחרי אני מקבלת טלפון שהוא נכווה בפנים בתאונת עבודה ונסעתי בטירוף לבאר שבע לראות אותו בעניים שלי, עם תחושה חזקה בבטן שרגע אחד אנחנו במקום אחד ושניה אחרי במקום אחר לגמרי… שאנחנו פשוט לוקחים הכל כל כך מובן מאליו… ואפילו אני, שהבטחתי לעצמי לא לאבד את זה.. ולחיות כל דקה כאילו זו הדקה האחרונה, שכחתי…

אז לשמחתי הרבה הוא בסדר, הוא נכווה בחצי פנים ונחבל נורא אבל נראה שלא ישארו לו צלקות. אחרי שביקרתי אותו ישבתי לי בתחנת הרכבת בבאר שבע הסתכלתי לשמיים וביקשתי ממנו שם למעלה שישמור לי על מי שיקר לי… שיתן קצת מנוחה מהתזכורת האלה של חיים שבירים… והבטחתי להמשיך לתחזק את זה ולברך כל יום על מה שיש לי!

ויש לי הרבה מאוד על מה לברך!