אני מעסה את הנשמה שלי עכשיו… מעולם לא הייתי אצל פסיכולוגית או מאמנת או ריפוי באומנות ועכשיו אני עושה את שלושתם… מרגישה איך אני ממש מכניסה יד פנימה ועושה עיסוי לנשמה שלי… כמו בצל אני מסירה שכבות יבשות ומגלה עוד שכבה ועוד שכבה שלא ידעתי על קיומה בכלל ובדרך בוכה כי תמיד בוכים כשמקלפים בצל… ומגלה איך דברים שקרו לי כשהייתי בת 12 עוצרים אותי היום ובעיקר מגלה שהמשמעות שאנחנו נותנים לדברים היא לרוב בכלל לא אמיתית או תואמת מציאות..

ותשאלו למה לבחוש בכלל ומדוע להעיר את המתים אבל כל מפגש משאיר אותי עם כל כך הרבה חומר למחשבה וההרגשה היא שאני עושה כל יום צעד אל עבר מחר טוב יותר (יצאתי קלישיאתית רצח)…

לפעמים בעיסוי אני מרגישה את הנשמה שלי כמו ענן לבן לפעמים קשה כמו גוש של פימו, לפעמים אני מרגישה רייקנות כזו ומוצאת רק גרגירים של נשמה וזה מעניין ומעצים ובעיקר אני שמחה שזה קורה.

והמאמנת שלי מאיה קוראת אותי כמו ספר פתוח.. ונוגעת בתנועות לטיפה במקומות הכי כואבים ואני רואה איך אני הולכת לגדול בתהליך.. איך עוד רגע יצמחו לי כנפיים ואוכל לעוף.. והיא יד ביד איתי עומדת בצומת של חיי ועוזרת לי להבין מה אני רוצה…עוזרת להבין מה הכיוון… בלי לדחוף, בלי לכוון ממש.. רק לפקוח לי את העניים…חוויה מעצימה- ממליצה!!

________________________

שבת בצהריים אנחנו אצל חמתי וגיסתי מגיעה בפנים נפולות, היא לא מצליחה להגיד לי אפילו שלום ומיד מספרת לי שהחברה הכי טובה שלה גילתה שיש לה סרטן שד, בת 31 עם תינוק חדש בבית..הרגשתי כאילו היא נותנות לי אגרוף חזק בבטן, אני חשבתי שאני לקחתי את הסטטיסטיקה של הסביבה שלי, איך זה יכול להיות?.. ואני שומעת אותה מספרת לי את הסיפור, איך גילתה וכו’.. ואני רק מדמיינת איך אני מחבקת אותה מרחוק, הדמעות כבר עולות בעניים.. האם ככה הרגישו אנשים כשסיפרו להם עלי??..

ואני מנסה להגיד לה מה לעשות ולא לעשות בתור חברה ואני מבינה שכל אחד שונה… ואולי היא בכלל רוצה משהו אחר..  וליבי נצבט על ההתמודדיות שעוד לפניה, ועל הטלטלה שהחיים שלה הולכים לעבור אבל גם יודעת שאחרי הכל היא תבין שזה גם עשה לה טוב… שזה הראה לה כמה היא חזקה.. שזה יתן לה פרספקטיבה לחיים ולמה חשוב באמת, ושהיא תבין כמה משפחה חשובה וכמה היא אוהבת אותם…

ובא לי לחבק אותה!

______________________

יומן מחלה

18-6-10 הכירורג שד שלי שולח אותי לאולטרסאונד

30-6-10 בדיקת אולטרסאונד ראשונה (יום רביעי)

1-7-10 אני אצל הכירורוג חזרה עם הפנייה דחופה לממוגרפיה (יום חמישי)

4-7-10 בדיקת ממוגרפיה +  ביופסיה

14-7-10 פגישה עם הרופא במאיר שבישר לי את אשר כבר ניחשתי- סרטן!

19-7-10 שאיבת ביציות

21-7-10 פט סיטי

17-8-10 התחלת כימו

6-10-10 סוף החלק הראשון של הכימו ובבדיקת אולטרסאונד הגוש קטן ב70% לפחות

1-12-10 נותרו עוד שתי טיפולים ובבדיקת האולטרסאונד לא ניראים ממצאים בשד- אני נקייה!

27-1-11 ניתוח ראשון והכנסת שתל זמני

בנתיים כל שלושה שבועות מקבלת הרצפטין ומנפחים לי את השתל הזמני

16-6-11 ניתוח שני החלפת שתל זמני לקבוע

11-7-11 שנה אחרי, אני פה כותבת על כל מה שעברתי בשנה האחרונה, פתאום זה רק תאריכים ולינקים ומספרים כאילו הכל נשכח שם בעבר ונשארו רק צלקות בגוף ובנפש….

ואני קוראת את כל מה שכתבתי ולא מאמינה שזה קרה לי… שאני אחרי.. שעברה שנה… מאמינים??

ושואלת את עצמי אם הייתי יכולה כמו עורך וידאו מיומן לגזור לעצמי את השנה הזו מהחיים… מה הייתי עושה? מה היייתי משאירה??…על מה הייתי מוותרת?…

האם הייתי מוותרת על הכל? האם רק רע יצא מכל הסיפור הרע הזה??

__________________________

אני נתקלת בציצי החדש שלי כל הזמן.. לא ממש רגילה לגודל החדש שלו… מרימה ידיים לחפוף… מורידה ונתקלת בו… שמה חולצה ונתקלת בו.. עומדת בתור צפוף ומגלה שהבחור שלפני לא אמר כלום אבל הציצ שלי ממש מלטף לו את השכמה… (אני הרי לא ממש מרגישה שם משהו בנתיים) ואני מחבקת אנשים על הצד כזה.. שלא יכאב לי וגם שלא יכאב להם…ואני מתחילה לאהוב אותו.. להתחבר אליו… ויום רודף יום רודף יום ואני מרגישה איך אני נפרדת לאט לאט מהחולי… מתחילה להרגיש כרגיל…וטוב לי.

______________________________

רוצה לחגוג.. מחפשת כל פעם את הנקודת ציון הבא כדי לדחות את זה… מפחד.. מעין רעה (שהאיש שלי האתאיסט הזה הכניס לי לראש)… עושה לעצמי חגיגות קטנות בלב, מצד שני למה לא לחגוג??… אני אחרי… שנה אחרי… סרטן אחד פחות… מעריכה את החיים כמו שבחיים לא הערכתי… לחגוג את החיים!!

אז אנחנו נוסעים לתיאלנד- שלושה שבועות של שכרון חושים אקזוטי עם הילד והאיש שלי… ואני מוכנה לנסות לצלול ואני מוכנה אפילו לראות את זה כטיול ניצחון שלי!! של משפחת הסופר על שלי!! אז בחגים הקרובים אני אשב לי תחת עץ הקוקוס ואוכל אננס מתוק וקר ואחשוב עליכם…!!! (מבטיחה)