איך זה שלפעמים יש אנרגיות שגורמות לדברים לקרות או לא לקרות… ביום ראשון בדרכי לטיפול ולבדיקת ה MRI התקשרו שהמכונה התקלקלה..דווקא היום… מחר בבוקר יש לי תור לד”ר שטמר שתקבע אם ממשיכים בטיפול או סיימנו והיא מתקלקלת… חוצפה לא??

חזרתי הביתה מבית החולים ואחרי עשר דקות צלצל בדלת איש חב”ד ואמר שהוא בודק מזוזות.. טוב ברור שהוא דוס מטעמו שמעוניין לעשות כסף מהצד אבל במצבי אני מפחדת שהתעסק עם דוסים אז נתתי לו לבדוק… להפתעתי כולן היו תקינות אבל הוא גילה שאבוי לדלת היציאה לחדר כביסה אין מזוזה והוא הצליח למצוץ ממני מאתיים ש”ח לא לפני שהוא נתן לי טלפון לברכות מרבנים והוציא ממני הבטחה לדבר עם בורא עולם פעם הבא שאני מדליקה נרות… הוא הבטיח שמעכשיו הכל יפתח לי והכל יהיה טוב..הבטחתי להתקשר אליו אם מחר הרופא אומר לי שבעצם אין לי סרטן והכל היה טעות אחת גדולה…

למחרת הרופא (כנראה שמע שהוספתי מזוזה בחדר כביסה) אמר שאין טיפולים יותר או לפחות נראה עד הMRI ובדיקת הפט להחלטה סופית..הוא הסביר לי מה האופציות הניתוחיות ושיחרר אותי להחליט..

ההחלטה היא למעשה בין אופציה להוציא רק את הגוש ולהשאר עם שד קטן ב50% מהשני (מממ… החלטה קשה) או להוריד אותו ולשים סיליקון… ואת השני להרים בניתוח נוסף כדי שהם יוכלו לדבר פנים מול פנים… בקיצור פרוצדורה שלמה שכוללת מספר ניתוחים….(מי אמר סיימנו?????)

הייתי אצל כמה רופאים חלקם מיששו לי אותם בנעימות חלקם שקלו אותם בשתי ידיים כמו אבוקדו, חלקם קראו להם בשמות אבל כולם כרגיל נתנו לי מספר אופציות ניתוחיות שכוללת מספר שתלים לבחירה, שיטות שונות של ניתוח, רופאים שונים ובית חולים שונים… עוד לא נפלה החלטה אבל זה בהחלט הרבה יותר קשה מההתלבטות בתחילת הדרך..

החברה שלי לסרטן קיבלה סרטן אחר משלי בזמנו אז בכל הנוגע לפיטמות, הרמות ומילויי שדיים לא היה לי את מי לשאול ומצאתי את עצמי משוטטת האינטרנט מה שהוביל אותי לקבוצה מגניבה בפייסבוק שניקראת “גם אני חליתי בסרטן שד”.. מה שהוביל אותי למפגש בנושא כפות ידיים- קריאה בכף יד עם בנות הפייסבוק, שכבר נפגשו לפני זה מספר פעמים…מה שהוביל אותי להרבה הרבה מחשבות..

זה סוג של קבוצת תמיכה אבל מהסוג החברי יותר.. באים.. קפה עוגה ופיטפוטים ובדר”כ יש פעילות העשרתית בנושאים שונים…

מבחינתי זה היה הכל מהכל…יצאתי עם רגשות מאוד מעורבים …זה היה עצוב ושמח ומעצים ומביך ומרגיע, מוזר איך בליל של רגשות כל כך שונות יכול למצא את עצמן בשלוש שעות… היה עצוב לראות כל כך הרבה בנות יפייפיות, מלאות אושר, חיוניות, בעלות משפחה והכל שנלחמות במחלה הארורה הזו.. היה משמח לגלות שרובם מלאות אנרגיות חיוביות וכוחות על טבעיים… היה מחזק מאוד להרגיש את הארגיה שלהן, לשמע אותן.

אבל גם היה מביך כי באתי עם הפיאה שלי והרגשתי כאילו אני מתחבאת מאחוריה כל המפגש..

היה מרגיע לראות בנות שהן כמה שנים אחרי עם שיער ארוך כבר, חיוך ענק על הפנים וחיבוק פתוח לרווחה לכל דורש.. אבל בעיקר היה לי מוזר.. פתאום לגלות שאני חלק מזה.. שלי יש סרטן גם … שמתחת למגפיים הגבוהים, האיפור הכבד והפיאה יש גוף קצת חלש ופנים חיוורות וקרחת נוצצת… פשוט קצת שכחתי או יותר נכון התקשתי לקלוט את זה..

בדרך חזרה הרגשתי איך כל הרגשות המבלבלים האלו מציפים אותי והדרך הופכת מטושטשת והדמעות מציפות שוב.. זה פשוט נזרק לי מול הפנים.. שאני חלק מהקבוצה הזו… אולי קצת הדחקתי… התחפשתי לבריאה.. והרגשתי שהן היו כל כך שלמות עם המחלה והקרחת ושאולי אני לא משלימה או לא מתמודדת מאחורי הפיאה הזו שלי..

ואני יודעת שכל אחד מתמודד אחרת ושלי היה נוח להרגיש לא חולה…מול הבן שלי ובכלל.. אבל לראות אותן כל כך אמיתיות עם עצמן היה מעצים ומביך כל כך.

הרגשתי כמו שחקן גרוע שלא הצליח להכנס לדמות החולה…

או כמו שחקן ממש מוצלח שנכנס לדמות הבריא יותר מידי…

_______

מצד שני ככה התמודדתי… המסכה הזאת גרמה לי לעבור את החרא הזה קצת כמו מסיכת חמצן… לקחת נשימות של נורמליות מידי פעם.. ללכת לקניון ולהרגיש בריאה… לקפץ עם הבן שלי לשירי “קונגפו פסטיגל” בלי שהוא ירגיש או ידאג שמשהו רע עובר על אמא…לשתות קפה עם אחותי… להתלבש ולהרגיש טאוווב…

אני יודעת שעל האנשים שקרובים אלי לא הצלחתי לעבוד שהם יודעים בדיוק מה עברתי… וזה הכי חשוב לא???

בחמישי הלכתי ליומולדת אצל חברה שהזמינה נומורולוגית (קריאה בכתב היד) היא לימדה אותנו כמה דברים בסיסיים ואז התחילה באיבחון אחת אחת.. היא עברה איזה עשר בנות עד שהגיעה אלי… הסתכלה על כתב היד שלי מספר דקות והכריזה..”מה שרואים ממש חזק בכתב יד שלך זה שאת בחורה בריאה…” קולות צחוק רמים של כמה כוסות יין והרבה מבוכה נשמעו בחדר.. אני אישית נקרעתי מצחוק.. הבחנה חדה מאוד יש לבחורה… אין ספק!

אז כנראה שאני באמת שחקנית ממש ממש טובה או שבאמת היא הבחינה שכן, רסמי אני כבר בריאה!

בכל אופן היה כייף ומשחרר והרגשתי הכי אני והכי טוב עם הפיאה וממש לא הרגשתי עם מסכה.. אולי בכל זאת אני פשוט מתמודדת טוב??!

בשישי נפגשתי לקפה עם אחת מהבנות של הקבוצה בחורה יפייפיה, בת 28 שגילתה שהיא חולה כשבנה הראשון היה בן 3 חודשים…איזה בחורה מהממת…כמה עוצמה…

גם היא עשתה את הטיפול האחרון שלה לפני שלושה שבועות והיא כבר מתהדרת בראש עם קוצים מטריפים.. “איך זה?”.. שאלתי… היא הסבירה שחייבים לגלח את הראש כדי לעודד את הצמיחה…

אז מי יגלח לי בדיוק??…היחידי שראה אותי עם קרחתי הנוצצת (המתהדרת לאחרונה בקוצי אפרוח) זה הכלב שלנו… והוא, במילים עדינות, לא ממש עבר קורס ספרות אצל שוקי זיקרי… היא ישר סיפרה לי שהיא הולכת לקוסמטיקאית שלה שהיא גם ספרית ויש לה מקום ברעננה..

קפצתי על המציאה וקבעתי תור בעזרתה לעשר דקות אחרי הפגישה שלנו (ואני מזכירה שזה קרה ביום שישי שזה בערך היום הכי עמוס במקומות כאלו) היא פשוט פינתה לי זמן במיוחד…

נכנסתי.. היא ישר חיבקה אותי ונישקה אותי והושיבה אותי בכוח לעשות ציפורניים… כמה דקות אחרי זה היא פשוט התחילה לאפר אותי.. העלתה אותי לקומה העליונה וגילחה אותי בעדינות ובהרבה הרבה הרבה רגישות (חוויה כל כך שונה מהגילוח שעברתי בפעם הראשונה) אחרי שהיא סיימה היא עשתה לי פן (לפיאה לא לקרחת) ופשוט עשתה לי טוב על הנשמה…ומה עושה קמצנית כמוני עוד יותר מאושרת?….שהיא לא נתנה לי לשלם שקל בסוף..

איזה אנשים יפים פגשתי בדרך… איזה חוויות הזויות אני אוספת לתיק שלי… מדהים..

מבטיחה לעדכן לגבי הבדיקות הקרובות ומצטערת שנעלמתי קצת

ולסיום שיר ממני אליכם ולמילים היפות שאתם שולחים לי כל פעם מחדש…..