יומיים אחרי היום הזה נקראתי שוב למרפאה הפעם נפגשתי עם רופא כירוג… נכנסנו לחדר עם עובדת סוציאלית (את זה הבנתי אחרי) ואחות ואני והאיש שלי ואחותי (ששכחתי לציין שהיא בשבוע 40 ורצה אחרי לכל בדיקה עם בטן ענקית ודאגה עמוקה בעניים).

את אמא שלי הם השאירו בחוץ (זה היה לרופא יותר מידי וגם לא נשארו כסאות ברדיוס של קילומטר). הוא היה ענייני.. כפי שכבר הסבירו לך יש לך גידול סרטני. אנחנו יודעים שאת בשלב מתקדם של השלב השני כי הגידול שלח ידו גם בבלוטה.

עוד הוא הסביר שמה שיש לי זה אייר 2 פלוס שלוש.. שהזה בשורה רעה וטובה… הרעה היא שזה סרטן אלים והטובה היא שיש תרופה לזה… (אפשר בשורה ממש טובה כמו “טעינו באבחנה זה בכלל שום דבר את משוחררת הביתה”..?)

שם בחדר (לפחות קיבלנו חדר ולא תא בין וולונות) הייתי מסוגרת.. המומה ובעיקר מודאגת לאחותי… שרק לא תילד לי מחר כי אני עוד צריכה אותה.

הוא הסביר שהשלב הבא זה ניתוח (צריך להחליט אם מורידים רק שד אחד או שניים) ואז נכנסים לכימותרפיה והקרנות..

הוא צייר שדיים על הנייר שלו והסביר לי מה ואיך ואני “הייתי לא היייתי” שם…

אחרי זה לקחו אותנו לחדר של העובדת סוציאלית שכנראה חייבת לדבר איתי אחרי. היא היתה חמודה ואפילו נתנה לי שם של מישהי בגילי שעברה את זה…

אני עדיין בעננה, אותה אחת שאופפת אותי כבר שבוע ימים… אני שואלת את עצמי אם גם היא עברה את זה ומה עם הבחורה שאני רואה בחלון מבחוץ..אולי יש לה גוש שהיא לא יודעת עליו… ואיך שהעולם כולו עכשיו התפרד לי לשניים- כאלו שיש להם סרטן וכאלו שאין להם…

(טוב יש גם את אלו שיש להם ועדיין לא גילו כמוני לפני שבועיים…)

היא שואלת אם יש לי שאלות ואני מצליחה רק לחשוב על האוצר שלי הקטן שבטח מרגיש כבר שאמא מפורקת… אני שואלת ברוגע מה ממליצים להגיד לילד בן ארבע..ואני לא בוכה אבל הדמעות זולגות מעצמן (כמו בשיר, לא ידעתי שיש דמעות כאלו באמת) ואחת רודפת את השניה ומרטיבה לי את הלחי…”אני בסדר באמת”…אני מסבירה… אבל עוד אחת ממשיכה בשביל הדמעות ורביעית וחמישית… והיא עם המבט המבין שלה “זה לא פשוט אני מבינה מותר לך לבכות..”

מישהו מוכן כבר להגיד לה שאני לא בוכה- זה הגוף שלי!

בימים שאחרי גיליתי שיש באמת בכי כזה.. אני רגועה לגמרי מול המחשב בעבודה ופתאום טלפון.. אני עונה, לקוחה שלנו “הי ממי מה שלומך” בסדר אני עונה ומיד משום מקום דמעה מרטיבה לי את הלחי..

אני עומדת ברמזור ומציצה לכיוון הבחורה לידי באוטו… היא צועקת על מישהו בטלפון…ואני חושבת לעצמי שמה היא כועסת ומתעצבנת אין לה סרטן כמוני …דמעה….

אני בתור בסופר מרימה קופסא של קורנפלקס וקוראת מרכיבים . דמעה….

זה מרגיש ממש כאילו שהגוף בוכה…… כאילו יש לו נפש משלו…

או כאילו הוא כבר מבין את מה שאני עדיין לא!