אני מסתכלת במראה קרוב קרוב.. העניים שלי השתנו.. הן נכבו קצת… כאילו עצובות מבפנים… אני מגלה שהגבה שלי כבר נעלמה..רק אתמול עוד היו שם כמה שערות… והריסים הארוכות שלי שתמיד קיבלתי קומפלמנטים עליהם התדלדלו ככה שזה כבר מוזר לשים רימל..

אני בוחנת מקרוב קרוב.. ופתאום הכל מטושטש לי.. דמעות ממלאות את העניים שלי ואני רואה אותם בקלוז אפ כמו בסרט עצוב נאגרות כמו בסירה שעשו לה חור בקרקעית בתוך העין שלי… מגיעות לנקודת שבירה ומתגלגלות ללחי… אחת אחרי השניה..

ושוב הגוף שלי בוכה..ואני מבינה שכבר הטיפול הבא ישאיר אותי בלי גבות וריסים כאילו הסימן הויזואלי היחיד שעוד נתן לי להרגיש נורמלית… עכשיו כבר יהיה קשה להסתיר.. אפילו לא עם איפור כבד…

ועצוב לי כי אני באמת מרגישה סך הכל בסדר.. אז למה העניים שלי צריכות להזכיר לי שאני לא..??

ואולי אני אדחה את המפגש עם החברות?… ואולי אני אספיק לעבוד? אני לא רוצה שיזכרו אותי ככה.. כבוייה… עם עניים עצובות.. אולי אני ארד למחתרת.. יעלם לי קצת בלי שאף אחד ירגיש?….זה פשוט כי זה כל כך הפוך ממי שאני להיות כבוייה וחולה ולא חיונית שאני לפעמים מתקשה לזהות את עצמי.

יומיים אחר כך אנחנו אורזים לנסיעה לצימר בצפון ואין מאושרת ממני.. המשפחה התארגנה וקנו לנו סופ”ש בצפון ואני דוחפת את כל הארון לתיק מפחדת שיהיה לי קר מידי או חם מידי, מוסיפה תיק איפור ענק לכסות על החיוורון והאפרוריות שנפלה עלי, שתי מטפחות שיהיה לי לגוון.. ופתאום נופלת עלי התובנה… אנחנו נוסעים עם זוג חברים לצפון… איך בדיוק אני מתארגנת באפס זמן בבוקר כשאני ישנה עם מטפחת ומה יקרה אם החלונות לא סגורים מספיק ומה יהיה אם הם יפתחו פתאום את הדלת ואני לא מאופרת….:)…

יומיים וכמה שעות אחרי אני שוב בוכה.. הפעם מצחוק… כבר לא זוכרת מה נאמר שהיה מצחיק אבל צחקנו נורא שלושה ימים רצוף.. לא יכולנו לבחור חברים טובים מאלו לבלות לחגוג יומולדת וסופ”ש זוגי…עברנו מהג’קוזי לספה.. מהספה לאוכל.. מאוכל למנוחה נוספת ושוב צחוק… אני חושבת שמזה ארבעה חודשים לא יצא לי לא לחשוב על החולרה שנפלה עלי לזמן ארוך כל כך כמו בסופ”ש הזה…לא יכולתי לבקש מתנה טובה מזאת.. חברה טובה.. אוכל טוב.. מנוחה טובה ושקט.. (וגם פילחתי לבעלת הצימר איזה 4 פומלות.. ככה שיהיה כדי שאני ארגיש שדפקתי את המערכת)…

בסופ”ש היה לי גילוי לגבי הדמעות… כשאין שערות קטנות מתחת לעין הדמעות זולגות לא כדמעות אלה ככה נשפכות ללא הכוונה מהעין… פשוט נשפכות על הלחי… כשצוחקים זה כייף גדול..!

לצערי יום ראשון קיבלתי טיפול נוסף שני בסדרה… הגעתי עם כוחות נפשיים לעסק ודווקא הרגשתי טוב ביום ראשון ושני ואפילו התלהבתי שאולי הטיפול השני קל יותר מהראשון כי הגוף לא בשוק (ככה לפחות הסברתי למי שרצה לשמוע) אבל שלישי ורביעי באה לה בחילה נוראית שהלכה אחרי לכל מקום שהלכתי (שזה מהסלון לחדר ומהחדר לסלון).

כשאני אומרת הלכה אחרי זו ההרגשה כאילו כלום לא מקל עלי.. והיא כמו מפלצת רעה יושבת לי בגרון ועושה לי ריח וטעם רע להכל…למים מינרלים יש טעם של מיי ביוב, לתה לואיזה מתוק יש טעם של משהו מקולקל לפרות מתוקים יש טעם עבש… והריח… אפילו דקה אחרי מקלחת הרגשתי שאני צריכה מקלחת… אני בעצמי עשיתי לעצמי בחילה… גועלללל….

ביום רביעי הייתי צריכה לקום לקבל מנה נוספת ושוב כמו ילדה קטנה הרגשתי שאני פשוט לא מסוגלת… שכבתי במיטה… הילד כבר בגן והאיש שלי עובד בסלון ממתין שאתארגן וניסע לבית החולים.. ואני.. לא מצאתי בי כוח לזוז לשם.. לראות את כל החולים… לשבת לקבל רעל נוסף לגוף… להריח את הריחות….הצלחתי להרגיש בגרון את הטעם שעולה כשהאינפוזיה מתחילה לעבוד.. טעם שלא שוכחים… טעם של מחלה… של רעל…

בעטתי ברגליים במיטה… הרגשתי כמו ילד בן ארבע שאמרו לו שהוא לא יקבל את המתנה שהבטיחו לו השנה.. ממש הרגשתי ככה ולא היה לי אכפת מכלום… הייתי בת ארבע באותו רגע… והשנה לא קיבלתי את המתנה שהבטיחו לי ליומולדת…בעטתי במיטה עד שהאיש שלי שאל מה קורה שם…והמשכתי לבעוט עד שאחותי התקשרה… והרגיעה אותי.

בסוף רקמנו תכנית זדונית נגד הממסד.. שלחנו את האיש שלי שישים את הפתק של התור בבית החולים ואנחנו יצאנו רק שעה וחצי אחרי.. החומר שלי כבר היה מוכן ומיד קיבלו אותי.. (זה התאפשר רק כי לא הייתי צריכה בדיקת דם).

עדיין הייתי צריכה לעבור מול אותם מבטים של כל המבוגרים שמקבלים מנה היום… מבטי רחמים הבנה הפתעה שאני כל כך צעירה ואני פה.. מקבלת כימוטרפיה. עדיין להריח את הריח הדוחה של החומרים הרעילים ועדיין לעבור את החיטוט הוורידי הקבוע… אבל זה עבר תוך שעה ונסענו הביתה…

בחמישי כבר קיוותי להרגיש טיפה יותר טוב אבל לא…ביטלתי שתי חברות ופשוט נמנמתי.

היום יום שישי ואני טיפה יותר טוב… אחותי באה על הבוקר עם סירים ואכלתי והרגשתי איך הכוחות חוזרים אלי… יכולה כבר לסמן וי על הטיפול השני הקשה.. זהו.. עבר…

כמה שעות אחרי שליח עם סלסלה בגודל של בית מלאה בפרות שלא ידעתי על קיומם נכנס הביתה… פתחנו שלושתנו את הסלסילה בהתרגשות וטעמנו מהכל…”איך האיש ידע שיש לך יומולדת אמא??” הבן שלי שאל “מאיפה הוא ידע שיש כאלו פירות בעולם??”..”אני לא מאמין שיש דבר כזה” הוא התלהב כמו שאני התלהבתי אבל ידע להגיד את זה במילים הילדותיות המקסימות שלו… “איך האיש ידע שאת אוהבת פרות אמא?..” .. זה לא האיש ממי.. זה חברות שלי.. שלחו לי ליומולדת לשמח אותי.. והן הצליחו הגדול!… איזה עושר ואושר וכייף לקבל חבילה כזו… ממליצה!

זהו..מחר יומולדת… ואני מאחלת לעצמי בעיקר בריאות… נדוש ומטופש אבל אם אנחנו בריאים לא צריך יותר כלום.. משהו לנשנש משהו לשתות, משפחה וחברים טובים!!… זהו!…(טוב.. זה דיי הרבה לא…?…)

עוד אני מאחלת לעצמי להבין למה אלוהים החליט להביא לי מתנה שכזאת ליומולדת 34 שלי?.. אם מישהו שם ברחבי האינטרנט שקורא את הפוסטים שלי מכיר אותו באופן אישי אשמח אם הוא ישאל…אני עדיין מחפשת את התשובה.. ובאותה הזדמנות שיגיד לו שלא יפה להביא מתנה ולשכוח להוריד את תג המחיר…

אה.. והכי חשוב.. שכשנותנים מתנה דואגים לפתק החלפה.. לא יפה…