לפני שבועיים נסענו לסופ”ש בצפון עם זוג חברים, את זה כבר סיפרתי.. בדרך עצרנו בעפולה אצל ההורים של חברה שלי או יותר נכון אצל אחיה ואשתו.

יש להם שני בנים מטריפים ביופיים והיא בהריון מתקדם מאוד עם בת… למעשה היא בשמירה מה שלא הפריעה לה לעשות 8 עוגות שמרים (אין לה מתכון לכמות קטנה יותר.. אבל תוך שניה זה הולך היא הסבירה) וקרוב ל 60 פריקסה שזה כריכים כאלו מטוגנים עם מלא דברים טעימים בפנים למות… טעים אש…כששאלתי מי יואכל הכל היא הסבירה שהכי הרבה דני בעלה מביא את החברים שלו הכבאים ותוך מספר שניות הכל מחוסל…

תוך כמה דקות הגיע גם בעלה דני הכבאי (שפעם קודמת שהיינו שם לקח את הבן שלי לנסיעה בכבאית והדרכה מלאה על שירותי הצלה שהוא בעצמו קידם שם..) הוא גבר כזה שכל אישה היתה רוצה בבית- הנדימן וחתיך וכבאי.. יש לו עניים טובות טובות כאלו שכשמסתכלים עליו רואים שהוא טוב בלב ובנשמה… גבר גבר כזה

מחברה שלי בעיקר שמעתי סיפורי גבורה של דני… איך הציל את ההוא מטביעה ואת זה מבנין גבוה.. בקיצור מלח הארץ.. גבר גבר… כשחברה שלי מדברת עליו נוצצות לה העניים…לפעמים אפילו רועד לה הקול… אפשר לשמוע כמה אהבה יש בבית הזה!!

ביום חמישי חברה שלי התקשרה אלי ובצעקות שבר סיפרה לי שדני ברמב”ם.. שהוא ניסה להציל את הצוערים מהאוטובוס הבוער ונשרף בעצמו…אני רק צעקתי לה בטלפון .. “לא נכון.. לא נכון.לא יכול להיות” כי לא יכול להיות שיקרה למישהו כל כך טוב משהו כל כך רע… ועוד בעודו מציל… עוסק במלאכת קודש…אלוהים…….

אבל כן… יכול להיות…וזה עצוב וכואב כל כך מעומק הלב…ברגע אחד נוראי העולם שלהם התהפך לגמרי כל המשפחה נמצאת בבית החולים ומנסים לעבור דקה אחרי דקה בחרדה ותקווה…

כרגע הוא במצב יציב אבל נאבק וימשיך להאבק בחודשים הקרובים.. מעל גלי האינטרנט אני מאחלת לו החלמה מהירה וקלה וטובה.. אני שולחת כוחות ואנרגיות חיוביות למשפחה המדהימה הזו שזו זכות להכיר!! אני בטוחה שכמו שהוא נלחם להציל חיים של אחרים הוא נלחם עכשיו על שלו.. הוא אמיץ וחזק ואין לי ספק שהוא יצא מזה!!

בכל הסיטואציה הזו כל כך רציתי לעזור…אבל איך?…ומה לעשות?.. ופחדתי להתקשר שאולי אני מפריעה… או לא להתקשר ואז היא תעלב… ואולי לנסוע???. ואולי לשלוח משהו??… ואם היא לא עונה.. לחייג שוב??… אוף..

ואז הבנתי מה שחברות שלי ניסו להגיד לי עשרות פעמים.. אבל עלי… אתה נורא רוצה לעזור… אני חושבת עליה כל היום אבל לא יודעת מה ואיך.. ומרוב רצון אתה בסוף לא ממש עושה משהו וזה מתסכל כל כך…

פה יש כתבה שעשו עליו בYNET אני יודעת שגם הם אמרו עליו הרבה מילים יפות… אבל זה כלום לעומת המציאות.. מבטיחה לכם!

וזה מביא אותי קצת לדבר על חברים חברות משפחה ותמיכה בכלל…

הבסיס להכל זה שאין מרשם בדוק! כל אחד או אחת היה רוצה שיעזרו בדרך אחרת ולכל אחד מהחברים או המשפחה יש יכולות אחרות וזה בסוף קובע איך יוכל לעזור… אני זוכרת שהייתי ממש צעירה לחבר מהכיתה שלי נפטר אח גדול בצבא ולא הבנתי איך זה שהוא פשוט ביקש שלא יבואו אליו… כל השבעה הוא היה לבד (עם המשפחה כמובן אבל דיי לבד) לא הבנתי.. אבל היום אני מבינה שכל אחד מתמודד עם טראומות בדרכו ואי אפשר לצפות איך תרגיש…או תרגישי… מה שברור שרובם רוצים סביבה תומכת….

כשחליתי היה את הסבב הראשוני של לספר לחברים… היה מספר קטן של חברות קרובות מאוד שעוד ידעו על הבדיקה וחיכו איתי לתשובה והתפרקו איתי בתגובה לתוצאות…

היו לא ידעו איך להגיב… היו שנעלמו.. היו שבכו ומצאתי את עצמי מרגיעה אותם.. כאלו ששלחו פרחים ועוגות.. וכאלו שפשוט היו שם…

מתחילת התהליך היה לי חשוב להבהיר מה אני רוצה (המלצה של החברה שלי לסרטן- להגדיר לסביבה מה אני צריכה..) ואני הרגשתי שאני צריכה את כולם סביבי שאני צריכה את התמיכה הזו… ואני לא מתביישת לבקש אותה.. שאני רוצה שיתקשרו ואם אני לא עונה שינסו שוב… ואם אני שוב לא עונה שיסמסו… וזה לא כדי להרגיש כמו מלכת אנגליה.. אלה כי בתוך כל הכאוס הזה של ההתחלה לא הייתי מסוגלת לדבר עם כל העשרים חברים טובים מאוד מאוד שיש לנו + משפחה, לא הייתי מסוגלת לחזור על אותם פרטי פרטים על המצב.. על מה עושים… פשוט היה לי נעים לראות שיש לי רצועת הגנה של חברים שאוהבים ודואגים לי.. זה חימם לי את הלב שהרגיש לפרקים שהוא קופא מפחד…

בתוך כל החברים חברות משפחה לכל אחד יש סוג של תפקיד וזמן… יש את מי שאני מתקשרת אליו כשאני מפורקת לרסיסים ואת זו שאני מתקשרת כשאני רוצה עידוד את מי שאני נפגשת כשאני רוצה לצחוק…זו שאני יכולה להגיד ממש הכל וזו שמתפרקת לרסיסים מכל מילה שלי (וגם זה צריך כי אז אני מחזקת אותה ומתחזקת…).

זו שעוזרת עם הילד וההיא שעוזרת בטיפים בריאותיים…כל אחד הכי חשוב וכל אחד קצת נעלב שאין לו תפקיד נוסף…:)… מתה על כולכן.. קשה לי לדמיין איפה הייתי בלי התמיכה הזו…היומיומית…הכי חשוב לי מהכל שלא תעלבו.. גם אם אני לא עונה…גם אם אני קצת מסננת אני ממש אבל ממש לא מתכוונת לרע!!!!!!

אפילו במשפחה כל אחד אצלנו לקח תפקיד.. אחי את הקול השקול והרגוע שדואג בהגיון ובמילים מבוססות מחקרית לעודד אותי… אחותי שמגיעה כל שבוע מערד בפקקים באוטו בלי מזגן כדי לעשות לי טיפול (דיקור ושיאצו ודמיון מודרך שמפרק אותי כל פעם מחדש) היא האחת שאני מתקשרת כשאני אבודה ובוכה או כשאני לא מבינה משהו רפואי.. מיד היא שולפת ספר או ידע שמרגיע ומסביר… ואחותי השנייה שהיא העוגן שמחזיק את הספינה שלי שלא תאבד את דרכה בים…ובעיקר שלא תטבע שהיא שם לא משנה מה!! ואמא שלי ואבא שלי שהם הכל מהכל ומשתנים כל הזמן כדי להתאים לרגע ולצורך… ואני לא אומרת את זה כדי לפרגן להם או לחברים שלי (טוב אולי גם קצת) אלה כדי להסביר למי שיקרא אותי או קורא אותי עכשיו שכל עזרה היא נכונה וטובה. אל תרגישו שזה לא מספיק.. ואל תרגישו שאתם מציקים…

והאיש שלי שצריך לקבל מדליה כל יום שעובר…שהוא לי הכל ביחד וכל דבר לחוד…בדרכו המיוחדת… שהוא יודע ללטף ולפרגן לי אבל גם להעמיד אותי במקומי כשצריך… גיליתי בו ובנו כוחות ויכולות שלא ידעתי שקיימות. אם אני צריכה להצביע היום על “מתנה” זו אחת מהם!!

בזמן השריפה המטורפת הזו התחוללה שריפה מסוג אחר בפה שלי… אפטות.. ולא חמודות כאלו שיוצאות לי מידי פעם אלה 6 אפטות עצומות שניפחו לי את הפנים משני הצדדים העלו לי את החום ולא אפשרו לי לאכול כלום… חמישה ימים של סיוט ומתוכם יומיים שפשוט בכיתי כל פעם שניסיתי להוציא מילה.. בוודאות אני יכולה להגיד שאלו היו הימים הכי קשים לי עד היום..נכון שמהצד זה נשמע בסך הכל פצעים בפה אבל זה היה פשוט סיוט…

טיפ קטן- מתוך ערימות המוצרים שקניתי היה מוצר אחד שרק בימים האחרונים היה לי אומץ להשתמש בו שניקרא אורל מדיק זה סטיק כזה ששמים על הפצע רואים כוכבים, חלליות וטילי סקאד ל3-4 דקות (אני באופן אישי הייתי חייבת לשכב) אבל אחרי שהדקות המרות והכואבות האלה עוברות זה פשוט סוגר את הפצע ועושה עליו שכבת מגן לבנה- מדהים.. שפו לממציא…

עוד משהו קטן ולוהט- עשיתי אולטרסאונד וכבר לא רואים בכלל את הגידול… אתמול עשיתי את הטיפול האחד לפני האחרון והרופא אמר שאני צריכה לשמוח מאוד מהתוצאות (חמסה חמסה שום שמיר) ואני מתחילה בפגישות עם כירורגים ופלסטיקאים כדי לגבש עמדה כבר לגבי הניתוח הקרב ובא.. כן כן.. מתחילים להריח את הסוף ואני מתחילה להריח את התספורת הקצוצה וההתרגשות של סיום המחלה המחורבנת ואני יודעת שזה לא הסוף באמת ורק בעוד כמה שנים אוכל ממש לשמוח שהחולרה עברה אבל מותר ואפילו כדי לחייך קצת גם תוך כדי…

***רגע לפני סיום מבקשת מכל מי שיכול וקורא שורות אלו להקדיש כמה דקות לשלוח כוחות, אנרגיות, תפילות וצ’קרות חיוביות (תלוי באמונה) לדני חייט הכבאי האמיץ והמקסים ולמשפחה המדהימה שלו… שלאשתו תהיה לידה קלה ושנשמע רק בשורות טובות ובריאות.. מחכה לחגיגה הגדולה בבית חייט אחרי הכל!!!!