ההתמודדות הגדולה שלי מול הבן המתוק שלי הגיעה לסופה ביום שבת…קמתי בבוקר והחלטתי שהיום זה היום האחרון שלי עם הפיאה.

בשבועיים האחרונים לאט אבל בטוח הראתי את הפדחת שלי לציבור חברי ומשפחתי.. בסוף השבועיים נותר הבן שלי.. מעל תחושת האי נוחות והגירודים לשים אותה כל פעם, הרגשתי שאני עובדת עליו, משקרת אותו ומעל הכל הרגשתי שאני מניחה על עצמי כל בוקר את המחלה.

הייתי מוכנה נפשית להיפטר מהשריד האחרון שסימן לי את הסרטן.. ומה שהיה הכי מוזר זה שאותו הפריט בדיוק, לאורך התקופה, גרם לי להרגיש בריאה כששמתי אותו עלי.. ועכשיו הוא גורם לי להרגיש חולה!

כדי להפוך את העניין לאוטנטי החלטתי להגיד לו שאני הולכת להסתפר ולמעשה יצאתי לחברה מנתניה להביא מעיל לטיול לונדון שלי…  ככה נהרוג שתי ציפורים במכה!

הסברתי לו שאני רוצה לעשות ממש קצר כי חם לי ואני רוצה להיות דומה לו.. אני משגעת אותו עם הרעיון הזה כבר חודשים.. ובגדול הוא התלהב מאוד מהרעיון…

אחרי שסיימתי אצל החברה החלטתי לעשות את המשהו שזה שחיכיתי לו כל כך… שאגת הניצחון שלי.. הרוחות שעלו מהים בנתניה עשו לי חשק ועצרתי לצד הדרך באיזור עיר ימים.

יצאתי מהאוטו עם הכובע החדש שקיבלתי מהחברה והתחלתי ללכת לאורך הטיילת, לא היה שם אף אדם כי היה קור כלבים…עליתי על אחד מהברזלים ונעמדתי עליו…קצת כמו בטיטניק, ממלא את הריאות באוויר מהים ומתכוננת לצעקת ניצחון מאושרת שסוף סוף אני נפטרת מהפיאה שסימנה עבורי כל כך הרבה… כזו עמוקה שאחרי אני אתנשף והרגיש הקלה, כזו כמו בסרטים..

אבל היא לא יצאה.. אולי כי זה הרגיש לי מטומטם פתאום, אולי כי אני מפחדת לצעוק מאושר.. אולי כי אני עוד לא בטוחה שאני יכולה אבל היא פשוט לא יצאה ממני, צחקתי מעצמי ועשיתי נסיון נוסף ואז וויתרתי.. אולי עוד כמה ימים זה יבוא יותר טבעי, או שלא…

נסעתי הביתה מרוגשת, עליתי במדרגות ופתחתי את הדלת בצעקה..”ממי.. בוא תראה איך הסתפרתי..”.. הבן המתוק שלי רץ מהסלון “אמא” הוא צעק אבל הכניסה לבית נסתרת מהסלון אז לקחו כמה שניות עד שהוא הבחין בי וכשזה קרה כל הגוף שלו קפץ מבהלה… הוא נעצר במקום, הנמיך מבט ונצמד לקיר הקרוב.. הפנים שלו היו מבוהלות.. הלב שלי יצא ממקומו וניסיתי בכוח רב לעצור את הדמעות שלי, “את יפה אמא” הוא מילמל ואפילו לא הרים את מבטו אלי, מצמיד את המצח לקיר הכניסה מבוייש מבוהל והמום.

התכופפתי עליו וחיבקתי אותו..”ממי, תראה איזה יופי חמוד” ובעלי מקפץ מסביבנו עם מצלמה ומצלם בהתרגשות ממלמל “איזה יופי איזה יופי” בדיוק כפי שהתבקש לעשות לפני שיצאתי מבית.

הוא לא הרים אלי את עיניו הגדולות וזה קרע אותי מבפנים, קשה היה לו להביט בי אפילו..

העברתי את הרגע המוזר בדיגדוגים, הרמתי אותו למיטה שלנו והתגלגלנו בין במצעים ותוך כמה רגעים הוא נישק אותי ונראה היה שעברנו את זה.

מאוחר יותר נסענו לאכול במסעדה ועל המדרגות במקום הוא אמר לי “אמא את יודעת שניבהלתי כשראיתי אותך”..עניתי לו  ”גם אני קצת נבהלתי כשראיתי שהספר עשה לי כל כך קצר, הוא פשוט קצת התבלבל” אז הוא הסתכל עלי, חשב קצת ואמר “חבל שהוא התבלבל אמא..”

מאוחר יותר בערב אחרי שהוא כבר היה במיטה הוא קרא לי לחדר שלו “אמא..” הוא שאל “אולי מחר בבוקר אני אקום וכל השיער שלך זה היה רק חלום?”.. צחקתי ואמרתי לו שהשיער גודל ושלא ידאג אבל כשיצאתי מהחדר שלו לא הצלחתי להמשיך ללכת במסדרון.. התיישבתי ככה כמו שאני על הרצפה ובכיתי בשיחרור.. כי עד אותו רגע שמרתי על הדמעות בפנים שלא יראה שגם אני בעצמי מבוהלת מהמראה החדש שלי.

_________

למחרת בגן של הילד אחת הבנות הסתכלה עלי כשבאתי לאסוף אתו ואמרה לילדה לידה “לאמא של איתי יש קרחת” ובשער של הגן הוא אמר לי “היום נועה אמרה לי שזה לא תספורת מה שעשית שזה קרחת…”.. “היא מבולבלת ממי”..עניתי לו “קרחת זה כשאין בכלל שיערות ולי יש..תראה”… משכתי בשיער 2 מילמטר שלי..

לעזאזל על מי אני עובדת?

______________________

שבוע אחרי בדיוק ואני טסה ללונדון לשבוע עם עזר מציון.. מעולם לא חייתי חוויה עוצמתית כזו.. פינקו אותנו בלי סוף, וכשחשבנו שזה הסוף הם פינקו עוד. ראיתי עיר שהשאירה עלי רושם רע בפעם האחרונה שהייתי בא ופגשתי בנות שבאופן הכי הזוי היו הבנות הכי בריאות שאני מכירה..:)

היינו בשני מוזיקלז’ ובכל האתרי חובה בלונדון.. עשינו סדנת צחוק מתמשכת עם עמי שהיה קורע ברמות קשות, אכלנו ללא הפסקה, התנתקנו מהבית ומשגרת הטיפולים והצער… והכי הרבה נפגשנו שלושים ומשהו בנות מדהימות ואנרגטיות, מלאות עוצמה נשית וחיוניות וזה לכשעצמו היה חוויתי מאוד!!

כל הזמן חיפשתי חוט מקשר ביננו שהביא את כולנו לסיטואציה ההזויה הזו של טיול חינם מעזר מציון- לא כולן בחרו בקריירה לוחצת, לא כולן היו רזות או שמנות או גבוהות, לא כולן היו חכמות או משכילות ולא כולן היו פרפקציוניסטיות.. ממש חיפשתי חוט מקשר שיביא אותי לפיצוח השאלה הגדולה… למה לי..למה אני.. מה שונה אצלי שאין אצל אחרות..

ולא מצאתי…

לפרקים הרמתי את היד וליטפתי את השיער החדש שלי, מתקשה להאמין שאני פה, מעבירה יד על החזה החדש שלי מתקשה להאמין שזה עובר עלי, שזה הגוף שלי… כבר חצי שנה אני בסרט הזה ועדיין מתקשה להאמין.. או שזה הכימו שדפק את יכולת תפיסת המציאות שלי!…:)

ובכלל רוב הטיול הרגשתי כאילו אני בכלל מלווה את הטיול ושכל זה לא ממש שייך לי.. כאילו, מה אני עושה בטיול של חולות??

חזרתי עם כוחות חדשים, אנרגיה והרבה מצב רוח טוב והחלטה שמהיום אני תורמת רק להם- מדהימים.

_____________

היום ישבתי עם אחותי לקפה אחרי ביקור בתל השומר מניפוח שני (כל כמה שבועות אני מגיעה ממלאים עוד קצת נוזל בשתל ובעצם מכינים מקום לשתל הקבוע שישימו לי עוד איזה חצי שנה..זו הרגשה מוזרה אך לא כואבת.)

הסברתי לה שאני היום מרגישה קצת כמו בובת לגו מפורקת, כל החלקים שלי פזורים סביבי ועכשיו אני מתחילה במלאכת הבנייה מחדש של עצמי.. אני רוצה לבנות טוב יותר, יציב יותר.. אחר.. הבעיה היא שאני לא ממש רואה בדימיוני איך אני רוצה שהיא תראה הבובה הזו, אז בנתיים אני דיי מביטה סביב על החלקים ומתלבטת.

דיברנו על הרבה דברים, אבל בעיקר חזרתי שמחה הביתה ומעודדת… בריאה עליה!

נכנסתי הביתה בריצה לשירותים ומשם לחיבוק חזק לפשוש שלי..

הוא חיבק אותי, ליטף לי את הראש ואמר “אמא, את ניראת כמו בן…”