הבדיקה היתה כואבת ולא נעימה, נכון.. אבל ההרגשה היתה שאני חווה חוויה חוץ גופית… כאילו הגוף שלי שם אבל התודעה מרחפת מעל הכל ומסתכלת…

כי הרי זה לא יכול להיות.. אני בריאה אין לי שום מקרה במשפחה, אני אוכלת בריא. הנקתי את בני יותר משנה. אני לא נחשפת לשמש. אני בכלל לא בקבוצת סיכון.. זה לא יכול לקראת לי…

הם יגלו שיש לי גוש נדיר שרק נראה כמו סרטן אבל זה בעצם סתם ציסטה.

לי זה לא יכול לקרות… עשיתי הכל כמו שצריך… זה גם נורא לא מתאים לי עכשיו לתוכניות… וזה גם קורה רק לחברה של החברה של השכנה ולא ממש לך….

הרופאה מסבירה לי שמחר תהיה תשובה חלקית ועוד מספר ימים תשובה מלאה… אני מצליחה להוציא מהפה שאלה מבולבלת ולא תחבירית במיוחד שמזכה אותי בתשובה שכבר שמעתי שזה לא נראה טוב… שזה לא נראה שפיר…

אני יוצאת החוצה והאיש שלי מחזיק לי את היד אני רואה את העניים שלו מלאות אבל אף טיפה לא נוזלת- אני מכירה את העניים האלו…הוא מלמל “יהיה בסדר” מנסה להרגיע אותי אבל בעיקר את עצמו… הוא חוזר “יהיה בסדר”… כאילו שזה מה שישנה עכשיו!

יוצאים מבית החולים ישר הביתה…בחניה אני ממתינה ליד האוטו שהאיש שלי יחזור עם כרטיס החניה ואני מתקשרת לחברה…היא עונה לי…

הדמעות שוטפות אותי בבום אני מנסה להוציא מילה מהפה… מנסה לדבר בהגיון אבל הדמעות חונקות אותי ככה שאני אפילו לא מצליחה להשלים משפט…”אני בסרט רע..” “עוד אין תשובות אבל זה לא נראה טוב..”  זה נופל לי רק עכשיו.

יש מצב שיש לי סרטן. יש מצב שיש לי סרטן. יש מצב שיש לי סרטן. לי… סרטן… יש מצב… איזה סרט רע!

עוד לא בטוח היא מנסה להרגיע אותי… תהי אופטימית…

מה אופטימית מה??? יש מצב שיש לי סרטן- איך אפשר להיות אופטימי איך?

אנחנו נוסעים הביתה…

(שם אולי זה יעבור לי….)